פסק-דין בתיק ת"א 12861-09

1. התובעת, ילידת 1935, נחבטה בראשה ביום 10.4.2009 ממחסום בחזית חניון גרוזנברג ברח' נחלת בנימין בתל-אביב (להלן: המחסום) שבבעלות הנתבעות 1-2 (להלן: החניון) ושאחריותו כלפי צד ג' בוטחה באותה עת על ידי הנתבעת 3. כתוצאה מהמכה, נחבטה התובעת בחוזקה על הקרקע ולטענתה נפגעה בכל חלקי גופה ובמיוחד בראשה, בכתף וביד ימין, בה אובחן שבר בשורש כף היד בגינו נאלצה לעבור ניתוח.

2. הצדדים חלוקים ביניהם הן בנוגע לשאלה אם אחראי החניון לנזקי התובעת, והן בנוגע לפיצוי לו זכאית התובעת אם תוכח אחריות הנתבעות.

שאלת האחריות

3. לגרסת התובעת בכתב התביעה, בתצהירה ובעדותה, התרחש האירוע בעת שהלכה במדרכה והגיעה לחזית החניון. שם חסם את המשך חזית המעבר מהמדרכה, רכב שביקש לצאת באותה עת מהחניון, מאחר ולא יכל להשתלב בתנועה ברחוב עקב פקק תנועה שנוצר במקום. לאחר שהמתינה  נאלצה התובעת לעקוף את הרכב כדי להמשיך בדרכה לעבר המדרכה בצד האחר של חזית החניון. בעודה עוקפת מאחור את הרכב העומד נחבטה בראשה בעוצמה ונפלה על הקרקע. התברר לה שנחבטה ממחסום היציאה מהחניון שהיה מורם כלפי מעלה עקב יציאת הרכב מהחניון. לטענתה, לא ראתה שילוט מזהיר שככל הנראה הוסתר על ידי הרכב שחסם את המעבר. מיד לאחר קרות האירוע ניגש אליה אדם שהציג עצמו כנציג החניון והתנצל בפניה על שאירע ועל כן סברה ששומר החניון הוריד את המחסום בשוגג. בדיעבד, התברר לה כי הירידה אירעה כתוצאה מירידה אוטומטית של המחסום לאחר יציאת הרכב שהתקדם מעט בנסיון להשתלב ברחוב.

4. הנתבעות טוענות מנגד כי דין התביעה להידחות. לטענת הנתבעות, על גבי המחסום מותקן שלט אזהרה המזהיר מפני ירידת המחסום באופן אוטומטי. נוכח כך נטען כי התובעת הסתכנה מרצון בעת שהלכה מתחת למחסום. לחילופין, נטען כי יש להטיל אשם תורם ניכר ומכריע על התובעת. עוד נטען, כי במחסום קיים חיישן שעוצר את ירידתו כאשר עוברת במקום מכונית, ואולם החיישן אינו מותאם לקלוט אדם שעובר. מסיבה זו המשיך המחסום לרדת על אף שהתובעת עברה במקום.

5. התובעת שבה ונשאלה, תוך חקירת שתי וערב, על כל פרט ופרט מהאירוע, ותשובותיה תאמו זו לזו ללא כל סתירה של ממש. לא נעלמה מעיני העובדה כי גרסה זו היא גרסתו של בעל דין במשפט אזרחי, ועל פי דרישת סעיף 54 לפקודת הראיות הסתמכות עליה ללא "סיוע" מצריכה הנמקה. לעניין זה יש לזכור כי אף שטיב הסיוע הנדרש על פי הסעיף שנוי במחלוקת, הרי שדי ב"תוספת ראייה" כדי להוות הנמקה מספיקה (ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.12.05). במקרה דנא נראה כי תוספת הראייה נובעת מעדותו של העד מטעם הנתבעות.

6. העד מטעם הנתבעות, אשר החל לכהן כמנהל החניון רק לאחר האירוע, מיום 1.2.10, אישר בתצהירו כי מדובר בחניון גדול בן עשר קומות וטען כי המחסומים מסומנים בשילוט מתאים המתריע על סכנה להולכי רגל. בעבר מוקמו המחסומים במקום קדמי יותר ברחוב וכדי להבטיח את מעבר הולכי הרגל הועתקו לאחור לשטח החניון והושמו עציצים כדי לנתב את דרכם של הולכי הרגל ולמנוע מהם לעבור בדרך בה מצוי המחסום, כעולה מהתמונות שצורפו לתצהירו. עוד הבהיר כי מדובר במחסום אוטומטי כאשר ברצפת מסלול היציאה מותקנים גלאי מתכות שמונעים את ירידת המחסום עד לעזיבת הרכב וכן מנגנון בטיחות שנכנס לפעולה עם התקלות המחסום בחפץ זר וכי זרוע המתכת של המחסום מרופדת בגומי עבה כדי למנוע מגע עם המתכת.

7. כפי שיובהר להלן, גם לפי גרסת העד היה מקום לקבל את התביעה. בחינת עדותו כולה מגלה כי זו מתלכדת ברובה עם עדות התובעת למעט עדותו כי הסתכנה כאשר עקפה את הרכב שעמד בפתח החניון כאשר לשיטתו היה עליה לעבור לצד השני של הרחוב כדי שלא להסתכן מרצון, ולשיטתה של התובעת, הנתיב בה הלכה היה ההגיוני שאדם סביר היה הולך בו.

8. על פני הדברים היה לעד אינטרס ברור למסור את הגרסה שהעלה, מאחר וזו מפחיתה מאשמתן הברורה של הנתבעות לאירוע. העד נאלץ להודות כי אינו יודע מה היה השילוט בעת האירוע, ואינו יכול להעיד מאומה על שאירע מכיון שלא היה במקום בעת האירוע ואף לא היה מנהל החניון באותה עת. בנסיבות אלה, יש להיזהר עד מאד באימוץ טענותיו.

9. למעשה, שונים הם פני הדברים במקרה דנא מאשר בתובענה רגילה בה טוען התובע להתקיימות מערכת עובדתית מסויימת והצד שכנגד מכחיש עובדות אלה. במקרה מעין זה שומה על התובע להרים נטל כבד יותר אם לא עלה בידו להביא עדים מטעמו. במקרה דנא צומצמה יריעת המחלוקת עד מאד. בנסיבות אלה עדות הנתבעות מהווה סיוע חיצוני למרבית טענות התובעת.

10. לאחר שעיינתי במכלול הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי נפלו מחדלים בהתנהלות החניון, שמהווים רשלנות מצידו וכי מחדלים אלה תרמו לגרימת הנזק. המחדלים נעוצים בכך שהחניון לא דאג לשילוט מתאים כנדרש ואמצעים שימנעו מקרה של ירידת זרוע המחסום בעת חציית הולך רגל מתחתיו. השילוט שהיה במקום לא די היה בו לעורר את תשומת ליבו של עובר אורח. כך עולה מעיון בתמונה שצורפה כנספח ב' לתצהיר התובעת וצולמה מספר חודשים לאחר האירוע, ביום 10.8.09, ועל בסיס עדותה של התובעת שהייתה אמינה עליי ואשר לפיה לא יכלה להבחין במחסום מכיון ששדה ראייתה נחסם על ידי המכונית שחסמה את המעבר. לא ניתן להסתמך על התמונות אותן צרפו הנתבעות לתצהירן מאחר והתברר כי צולמו במועד מאוחר יותר וניכרו הבדלים רבים מהמצב בו היה בעת צילום התמונה על ידי התובעת, עליהן הצביעה התובעת בחקירה הנגדית (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 8-25). יש לזכור כי אף המצב שצולם בתמונות התובעת היה לאחר המקרה ויתכן שהחניון כבר ביצע שינויים בכדי להזהיר הולכי רגל לאחר האירוע.

11. ברור כי לו היו החישנים מזהים מעבר אדם תחת המחסום היתה התאונה נמנעת ואין כל קושי להתקין חיישנים רגישים שימנעו את נפילת המחסום כאשר עוברים במקום בני אדם.

12. אשר לדרך בה בחרה התובעת ללכת עת רצתה לעקוף את הרכב בפתח החניון ויכולתה בנסיבות המקרה לראות את השילוט, שלה משקל בשאלת האחריות, נראה כי כפות המאזניים נוטות לכיוונה של התובעת. אין לצפות מאדם לעבור כביש לצד האחר של הרחוב כדי להמשיך בדרכו.

13. משכך, ממילא נראה כי לעדות התובעת, שלא נסתרה בכהוא זה, נמצא סיוע מספיק, ולכל הפחות - תוספת ראייתית של ממש. לפיכך יש לקבוע כי הורם נטל ההוכחה לפיו התובעת לא ראתה את השילוט בשל מיקומו על עמוד המחסום והוסתר על ידי המכונית שעמדה בפתח החניון מאחר ולא היו חיישנים שימנעו את הורדת המחסום במיקום בו עמדו בפתח הרחוב, אחראיות הנתבעות לנזקיה.

14. מכל מקום, גם לו היה נקבע כי יכלה לראות את השילוט, כטענת העד מטעם הנתבעות, לא היה בכך כדי להביא לתוצאה אחרת בעניין האחריות. למסקנה זו ניתן להגיע הן מכוח תחולת הכלל הקבוע בסעיף 38 לפקודת הנזיקין בעניין "דבר מסוכן" ההופך את נטל השכנוע, והן מכוח עוולת הרשלנות.

15. מחסום אוטומטי הוא בגדר "דבר מסוכן", והסכנה הכרוכה בשימוש בו ברורה וגלויה לעין. הסכנה הטמונה במחסום אוטומטי חמורה שבעתיים כאשר אין בו אמצעי טכנולוגי כגון עינית שתפקידה למנוע הורדת המחסום כאשר ישנו אדם מתחתיו, שאין מחלוקת בין הצדדים כי אינה קיימת. בעצם נפילת המחסום על ראשה של התובעת יש כדי להקים את יסודות הכלל בעניין הדבר מדבר בעדו, שהרי אין ספק כי היה על החניון לדאוג לכך שהמחסום לא יפגע בהולך רגל העובר תחתיו כאשר הוא מורם. בנסיבות אלה יש גם לקבוע כי קביעת מחסום אוטומטי במקום בו היה ללא השגחה על פעולתו או אמצעי שימנע נפילתו מביאה להיפוך נטל השכנוע הן מכוח הכלל בעניין "הדבר מדבר בעדו" והן מכוח הכלל בעניין "דבר מסוכן". מכאן שאין כל קושי בייחוס רשלנות לחניון בגין האירוע בו נפגעה התובעת.

16. הנתבעות לא הרימו את נטל השכנוע כי לא היתה בדרך התנהלותם עם מחסום אוטומטי משום "התרשלות שיחובו עליה". ההיפך הוא הנכון. על כן יש לקבוע גם מטעם זה כי הורם נטל ההוכחה המוטל על התובעת לקיומה של רשלנות של החניון.

17. מעבר לנדרש, חלה בענייננו עוולת הרשלנות. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת בעניין קיומה של חובה במקרה דנא (על שני מרכיביה - הזהירות המושגית והקונקרטית) והמחלוקת, אם בכלל, אינה אלא בעניין הפרתה (רכיב "ההתרשלות" שבעוולה). עצם קיומו של מחסום אוטומטי ללא אמצעי שיעצור את ירידתו עת עובר תחתיו אדם אינה עולה בקנה אחד עם הסיכון הנשקף ממחסום אוטומטי, ועל כן מהווה התרשלות. לעניין זה יש לזכור כי "על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה" (ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2005 (1) 987). ובעניינו, בהתחשב באופייה של הסכנה שבה מדובר במקרה דנן, שמחד גיסא היא סכנה שכיחה ונפוצה העלולה לגרום לנזק כבד, בודאי במקום האירוע שהינו מרכז תל אביב ובו עומסי תנועה ניכרים ובמעבר ליד מדרכה בו עוברים הרבה אנשים, ומאידך גיסא, באמצעים פשוטים וזולים ניתן למנעה.

18. מחסום אוטומטי עלול להוות מוקד לסכנה ממשית ובכוחו לגרום לנזקי גוף חמורים - מחייב נקיטת אמצעי זהירות, מה גם שביחס לעוצמת הסיכון, ניתן לעמוד בחובת הזהירות תוך השקעה מינימאלית, כמעט אפסית.